<h1>תשובות בעלי התוספות סימן מ"ט — תשובת מהר"ם מרוטנבורג</h1>
<h2>דף לו.</h2>
ושכתבת כיון שעשו הגנבים ברזא לאחת מן החביות שלא היתה תחילה מבורזת, והניחו ממנו יין, כ"ש דחיישינן שמא משכו מן המבורזות. נראה דאחזוקי איסור לא מחזקינן במלתא דאי לא משכחנא בה ריעותא הוה שרינן. כי משכחו ריעותא בחד מינייהו לא אמרינן כי היכא דהא איסורי דילמא אחריני נמי אסירי כדאיתא פרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א], וכי מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן נאסר כל המאקולין. כי היכי דזבין להאי זבין לאחריני. שאני התם דאתחזק איסורא דאורייתא דהוה ליה ספיקה דאורייתא, אבל הכא ספיקא דרבנן לקולא. דסתם יין דרבנן [ל"ו ע"א]. ועוד אפילו בספק איסור טריפה לא הוה חיישינן אי לא איכוין לצעורי אלא לאותה בהמה טריפה ותו לא. אבל הכא לא חיישינן כי היכי דהכא טריפה הוי לי ולא אכריז, הכי נמי שחיישינן לשתים ולשלש. וכן פרש"י, וכן משמע הלשון דקאמר שאני התם דאיתחזק איסורא, כלומר דאיתחזק שיש טריפה במאקולין, אבל לא חיישינן לאחריני, דא"כ היינו אוסרין כל המאקולין עולמית מהאי טעמא. הילכך אם מכר ראש אחד מטריפה הותרו כל הראשים שבמאקולין לבד מאותו ראש שנודע לנו שהוא מן הטריפה. ותדע דלא תלינן להחמיר כי היכי דאי אתרעי ואסיר, כולהו נמי אסירי, דתנן במס' טהרות [פ"ז מ"ו] הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, ומה הם מטמאים אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחים, ואם יש עמהם גוי או אשה הכל טמא. והכי' פירוש' מקום רגלי הגנבים היינו שנלקח ונחסר כלי אחד בבית, א"כ מסתמא עד מקום שהיה מונח אותו הכלי הגיעו, וכל אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחין המונחים כנגד הפתח עד מקום אותו כלי שנגנב הכל טמא, דנגעי בהו דרך הילוכן בבגדיהם, או דרסו עליהם וטמאום. והא דנקט כלי חרס הפתוחין לא לאפוקי כלי עץ ומתכת דכ"ש דמיטמו, דהא מיטמו מגבן, הילכך הנך אפילו סתומין נמי מטמו, אלא לאפוקי כלי כרס המוקף צמיד פתיל, דעם הארץ לא מטמי בהיסט, כדפי' ר"ת [תוס' חגיגה י"ט ע"ב], הילכך טהורים. ואם יש עמהם גוי או אשה מיטמו בהיסט, הכל טמא ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל. והשתא קא פסיק ותני אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים לא שנו גנבו מקצת כלים, לא שנו גנבו הכל, אלא פתחוהו ולקחו מה שבתוכו קצת וחזרו וסתמום, איך שיהיה, רק נודע לנו ע"י מה שלקחו שהגיעו למקום פלוני, לא אמרינן כי היכי דלקחו או פתחו מקצת כלים הכי נמי פתחו כל כלי הבית וחזרו וסתמום. אלא ודאי אחזוקי איסורא לא מחזיקינן בטהרות, וכל שכן בסתם יינן דקיל, כדמשמע פ' השוכר [ס"ב ע"ב]. עוד תנן התם [טהרות פ"ג מ"ז] תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו, אע"פ שאין השושנים אלא ממקום טומאה, טהור, שאני אומר אדם טהור נכנס ונתן לו. פי' טהור מטומאת מת, כלומר דלא חיישינן שמא התינוק בעצמו לקחם. ש"מ שמיירי בתינוק המדדה, שיכול לילך בעצמו או לידדות, דאם לא כן פשיטא שהוא בעצמו לא הלך לשם, אלא דאיכא ריעותא טובא, דדרך תינוק להתעסק ולטפח, ועוד שנמצא סמוך לשם, אפילו הכי תלינן לקולא ואמרינן שמא אדם בא לכאן ונתנום לו, אע"ג דליכא איניש קמן. והכי נמי תלינן בככר שנתנוה על הדף, ומדף טמא מונח תחתיה [נדה ד' ע"א], אע"ג דמסתבר טפי למיתלי במדף מבאדם טהור, אפילו הכי תלינן להקל, משום דסמכינן אחזקת טהרה, כ"ש גבי סתם יינם כדפרישית. ועוד ראייה דתלינן להיתר לאוקומי מלתא בחזקת טהרה בכל מה [שאפשר], דמצינן מהמניח את ביתו נעול ומצאו פתוח, דחכמים מטהרין. שאני אומר הגנבים נמלכו והלכו להם, ונימא דאורחא דמילתא דגנבי מירתתי, מבולשת שנכנס לעיר בשעת מלחמה [ע' ע"ב] ואינם גונבים וחוזרים ובאים. א"כ איכא למימר דלקחו יין שיכולין להוליך בבת אחת, וידעו שהחביות המבורזות ששותין מהן תדיר, אין היין כ"כ טוב כמו שאינן מבורזות ומליאות, ובעל הבית חס עליהן ועומדות לימכר, על כן עשו לו ברזא לאותה שאינה מבורזת, וגנבו הימנה, וידעו שהוא מן המובחר. ותדע שלא מישמשו ליקח הכל, שהרי אפילו מאותו חבית השאירו ממנה, כל שכן שלא טרחו להוציא מן המבורזות. סוף דבר כל היכא דאיכא למיתלי לקולא ולאוקומי בחזקת טהרה, תלינן. עוד תנן התם [טהרות פ"ד מ"ד] המדלה עשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהן, הוא טמא וכולן טהורין. המערה מכלי אל כלי ונמצא שרץ בתחתון, העליון טהור. אי במים משום דספק טומאה צפה על פני המים, ואי בשאר משקין ומשום דכל הטומאות כשעת מציאותן וכמקום מציאותן, ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום, לכך אמרינן מעיקרא היה השרץ בדלי זה, ולא באחר ולא בבור. ובסוף טהרות [פ"י מ"ז] תנן הזולף את הבור, פי' מכניס חביות לבור מלא יין או שמן וממלאין בבור ונמצא שרץ בראשונה, כולן טמאות. פי' דממה נפשך נטמא כל מה שבבור, [בין] שהיה שרץ בבור מעיקרא, בין שהיה תחילה באותה חבית, וטמאה היא, ומחמתה נטמא כל מה שבבור. באחרונה, היא טמאה וכולן טהורות. אימתי בזמן שהיה זולף בכל אחת ואחת, פי' שמכניס החביות עצמן לבור בזה אחר זה וממלאן ומוציאן. היה זולף במחץ, פי' שהיו חביות חוץ לבור, והיה דולה יין בכלי ששמו מחץ, וממלאו בו, ונמצא שרץ באחת מהן, היא טמאה בלבד. אלא שתולין לקולא ואפילו באיסור דאורייתא היכא דאיכא ספיקא אזלינן בתר חזקה להקל. כ"ש הכא בספיקא דרבנן, בסתם יינם, דלא מחזיקינן איסורא בהנך חביות דלא מחזקינן בהו ריעותא. ואפילו ביוחסין דאחמור בהו טובא, דעבוד בהו כמה מעלות, אשכחן בפ"ב דכתובות [כ"ז ע"א] בעיר שכבשו כרכום כל כהנות שבתוכה פסולות, דלבעול יש פנאי, דתקיף להו יצר דעבירה, אפילו הכי אמרינן התם אם יש מחבא אחת מצלת על כולן, אע"ג דלא איפשר דלא עקר חד מנייהו ובעיל. ואפילו איכא סהדי דנבעלו מקצתן, מ"מ בהנך דלא חזינן דאיבעול תלינן לקולא, דילמא נכנסו במחבאות ולא נבעלו. כל שכן הכא דתלינן בסתם יינם במידי דמוכחא טפי, דמהחביות המלאות לקחו דיים, ולא מן האחרות. וכן דרך גנבים שאין לוקחים הכל ומשאירים עוללות ליקח מן המיטב כאשר יוכלון שאת. ורגלים לדבר שלא לקחו מן האחרות, כיון דמן המיטב גנבו והשאירו, מדוע יקחו מן הגרוע כשיש עידית לפניהם. מהר"ם זצ"ל.
<h2>דף ע:</h2>
ושכתבת כיון שעשו הגנבים ברזא לאחת מן החביות שלא היתה תחילה מבורזת, והניחו ממנו יין, כ"ש דחיישינן שמא משכו מן המבורזות. נראה דאחזוקי איסור לא מחזקינן במלתא דאי לא משכחנא בה ריעותא הוה שרינן. כי משכחו ריעותא בחד מינייהו לא אמרינן כי היכא דהא איסורי דילמא אחריני נמי אסירי כדאיתא פרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א], וכי מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן נאסר כל המאקולין. כי היכי דזבין להאי זבין לאחריני. שאני התם דאתחזק איסורא דאורייתא דהוה ליה ספיקה דאורייתא, אבל הכא ספיקא דרבנן לקולא. דסתם יין דרבנן [ל"ו ע"א]. ועוד אפילו בספק איסור טריפה לא הוה חיישינן אי לא איכוין לצעורי אלא לאותה בהמה טריפה ותו לא. אבל הכא לא חיישינן כי היכי דהכא טריפה הוי לי ולא אכריז, הכי נמי שחיישינן לשתים ולשלש. וכן פרש"י, וכן משמע הלשון דקאמר שאני התם דאיתחזק איסורא, כלומר דאיתחזק שיש טריפה במאקולין, אבל לא חיישינן לאחריני, דא"כ היינו אוסרין כל המאקולין עולמית מהאי טעמא. הילכך אם מכר ראש אחד מטריפה הותרו כל הראשים שבמאקולין לבד מאותו ראש שנודע לנו שהוא מן הטריפה. ותדע דלא תלינן להחמיר כי היכי דאי אתרעי ואסיר, כולהו נמי אסירי, דתנן במס' טהרות [פ"ז מ"ו] הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, ומה הם מטמאים אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחים, ואם יש עמהם גוי או אשה הכל טמא. והכי' פירוש' מקום רגלי הגנבים היינו שנלקח ונחסר כלי אחד בבית, א"כ מסתמא עד מקום שהיה מונח אותו הכלי הגיעו, וכל אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחין המונחים כנגד הפתח עד מקום אותו כלי שנגנב הכל טמא, דנגעי בהו דרך הילוכן בבגדיהם, או דרסו עליהם וטמאום. והא דנקט כלי חרס הפתוחין לא לאפוקי כלי עץ ומתכת דכ"ש דמיטמו, דהא מיטמו מגבן, הילכך הנך אפילו סתומין נמי מטמו, אלא לאפוקי כלי כרס המוקף צמיד פתיל, דעם הארץ לא מטמי בהיסט, כדפי' ר"ת [תוס' חגיגה י"ט ע"ב], הילכך טהורים. ואם יש עמהם גוי או אשה מיטמו בהיסט, הכל טמא ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל. והשתא קא פסיק ותני אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים לא שנו גנבו מקצת כלים, לא שנו גנבו הכל, אלא פתחוהו ולקחו מה שבתוכו קצת וחזרו וסתמום, איך שיהיה, רק נודע לנו ע"י מה שלקחו שהגיעו למקום פלוני, לא אמרינן כי היכי דלקחו או פתחו מקצת כלים הכי נמי פתחו כל כלי הבית וחזרו וסתמום. אלא ודאי אחזוקי איסורא לא מחזיקינן בטהרות, וכל שכן בסתם יינן דקיל, כדמשמע פ' השוכר [ס"ב ע"ב]. עוד תנן התם [טהרות פ"ג מ"ז] תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו, אע"פ שאין השושנים אלא ממקום טומאה, טהור, שאני אומר אדם טהור נכנס ונתן לו. פי' טהור מטומאת מת, כלומר דלא חיישינן שמא התינוק בעצמו לקחם. ש"מ שמיירי בתינוק המדדה, שיכול לילך בעצמו או לידדות, דאם לא כן פשיטא שהוא בעצמו לא הלך לשם, אלא דאיכא ריעותא טובא, דדרך תינוק להתעסק ולטפח, ועוד שנמצא סמוך לשם, אפילו הכי תלינן לקולא ואמרינן שמא אדם בא לכאן ונתנום לו, אע"ג דליכא איניש קמן. והכי נמי תלינן בככר שנתנוה על הדף, ומדף טמא מונח תחתיה [נדה ד' ע"א], אע"ג דמסתבר טפי למיתלי במדף מבאדם טהור, אפילו הכי תלינן להקל, משום דסמכינן אחזקת טהרה, כ"ש גבי סתם יינם כדפרישית. ועוד ראייה דתלינן להיתר לאוקומי מלתא בחזקת טהרה בכל מה [שאפשר], דמצינן מהמניח את ביתו נעול ומצאו פתוח, דחכמים מטהרין. שאני אומר הגנבים נמלכו והלכו להם, ונימא דאורחא דמילתא דגנבי מירתתי, מבולשת שנכנס לעיר בשעת מלחמה [ע' ע"ב] ואינם גונבים וחוזרים ובאים. א"כ איכא למימר דלקחו יין שיכולין להוליך בבת אחת, וידעו שהחביות המבורזות ששותין מהן תדיר, אין היין כ"כ טוב כמו שאינן מבורזות ומליאות, ובעל הבית חס עליהן ועומדות לימכר, על כן עשו לו ברזא לאותה שאינה מבורזת, וגנבו הימנה, וידעו שהוא מן המובחר. ותדע שלא מישמשו ליקח הכל, שהרי אפילו מאותו חבית השאירו ממנה, כל שכן שלא טרחו להוציא מן המבורזות. סוף דבר כל היכא דאיכא למיתלי לקולא ולאוקומי בחזקת טהרה, תלינן. עוד תנן התם [טהרות פ"ד מ"ד] המדלה עשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהן, הוא טמא וכולן טהורין. המערה מכלי אל כלי ונמצא שרץ בתחתון, העליון טהור. אי במים משום דספק טומאה צפה על פני המים, ואי בשאר משקין ומשום דכל הטומאות כשעת מציאותן וכמקום מציאותן, ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום, לכך אמרינן מעיקרא היה השרץ בדלי זה, ולא באחר ולא בבור. ובסוף טהרות [פ"י מ"ז] תנן הזולף את הבור, פי' מכניס חביות לבור מלא יין או שמן וממלאין בבור ונמצא שרץ בראשונה, כולן טמאות. פי' דממה נפשך נטמא כל מה שבבור, [בין] שהיה שרץ בבור מעיקרא, בין שהיה תחילה באותה חבית, וטמאה היא, ומחמתה נטמא כל מה שבבור. באחרונה, היא טמאה וכולן טהורות. אימתי בזמן שהיה זולף בכל אחת ואחת, פי' שמכניס החביות עצמן לבור בזה אחר זה וממלאן ומוציאן. היה זולף במחץ, פי' שהיו חביות חוץ לבור, והיה דולה יין בכלי ששמו מחץ, וממלאו בו, ונמצא שרץ באחת מהן, היא טמאה בלבד. אלא שתולין לקולא ואפילו באיסור דאורייתא היכא דאיכא ספיקא אזלינן בתר חזקה להקל. כ"ש הכא בספיקא דרבנן, בסתם יינם, דלא מחזיקינן איסורא בהנך חביות דלא מחזקינן בהו ריעותא. ואפילו ביוחסין דאחמור בהו טובא, דעבוד בהו כמה מעלות, אשכחן בפ"ב דכתובות [כ"ז ע"א] בעיר שכבשו כרכום כל כהנות שבתוכה פסולות, דלבעול יש פנאי, דתקיף להו יצר דעבירה, אפילו הכי אמרינן התם אם יש מחבא אחת מצלת על כולן, אע"ג דלא איפשר דלא עקר חד מנייהו ובעיל. ואפילו איכא סהדי דנבעלו מקצתן, מ"מ בהנך דלא חזינן דאיבעול תלינן לקולא, דילמא נכנסו במחבאות ולא נבעלו. כל שכן הכא דתלינן בסתם יינם במידי דמוכחא טפי, דמהחביות המלאות לקחו דיים, ולא מן האחרות. וכן דרך גנבים שאין לוקחים הכל ומשאירים עוללות ליקח מן המיטב כאשר יוכלון שאת. ורגלים לדבר שלא לקחו מן האחרות, כיון דמן המיטב גנבו והשאירו, מדוע יקחו מן הגרוע כשיש עידית לפניהם. מהר"ם זצ"ל.
